אני איילת.

מאיירת, כותבת ויוצרת דברים.
שלוש המילים האלה הצילו אותי מגורל עגום.

מכירים את זה שילדים הם חופשיים וחסרי דאגות? אז אני לא הייתי כזאת. אני יצאתי מהרחם פקעת של חרדות.
מה שהרגיע אותי (חוץ מבובות של סוסי פוני) היה ציור. הייתה לי כמות מגוחכת של צבעי עיפרון וציירתי יערות ונסיכות על דפי מדפסת עתיקים (כאלה עם פס נתלש בשוליים).

אחר כך הגיע בית הספר והייתי תלמידה מעולה ואומללה. הוצאתי יופי של תעודות, אבל הרגשתי כמו אסירה בלימודים.
מזל שהיה לי מלאי בלתי מוגבל של מחברות ריקות לצייר בהן עד הצלצול.

ואז נשפכתי עם כולם אל התיכון, שבו הצטרפו למחברות גם עפרונות מכל סוגי ה-B, כדי שיהיה לי קצת יותר מעניין.

כשהתיכון נגמר, אחרי שלושה נצחים וקצת, הייתי בעננים. חשבתי שמרגע זה החיים יהיו הרבה יותר טובים.

צדקתי.

אחרי התיכון מצאתי את העבודה הלא שגרתית הראשונה שלי: דיבוב סרטים מצוירים. אהבתי תיאטרון ומשחק וגם סרטים מצוירים, אז דיבבתי במשך תקופה וזו הייתה חוויה אדירה.

בשירות הלאומי התנדבתי במעון יום לתינוקות וילדים.

בגיל 20 נסעתי ליפן לחודש. כשחזרתי התחלתי לכתוב מדור על יפן בעיתון הילדים עולמו של דיסני, שבו הפכתי מאוחר יותר לכתבת ואחר כך לעורכת משנה.

תוך כדי עבדתי בעוד עבודה מוזרה – הייתי ליצנית בימי הולדת והשתתפתי בהצגות ילדים.

כשעולמו של דיסני נסגר ובמקומו נפתח המגזין עולם הילדים פרסמתי בו קומיקס שבועי על ברטה המכשפה והחתול הסרקסטי שלה.

מוצאים מה משותף לכל העבודות עד עכשיו?

שני דברים:
1. כולן סבבו סביב העולם המועדף עליי – עולם הילדים
2. בכולן יכולתי ליצור דברים, להמציא ולדמיין

אבל אני רציתי עוד משהו.

רציתי חופש.

רציתי למצוא דרך להימנע מהגורל שניבאו לי המבוגרים, לפיו כולם נעשים משועבדים לפרנסה ותמיד חייבים משהו למישהו.
אהבתי את כל העבודות שלי, אבל פחדתי שיום אחד יגמר לי המזל ואתגלגל אל התחנה הסופית, שהיא משרד משמים עם קולגות מבאסים ובוס רשע.

בזמן שעבדתי בעיתון מצאתי פירצה קטנה.

כמו בכל העיתונים, גם בעיתון שלנו הופיעו תמונות אילוסטרציה. כעורכת משנה הייתי צריכה למצוא את התמונות האלה באתר shutterstock.com. ואז ראיתי שהתמונות שבאתר הועלו על ידי מאיירים מכל העולם, ושבעצם גם אני יכולה לעשות את זה. התחלתי לחפש בגוגל איך משתמשים בפוטושופ וקצת הצקתי למעצבות הגרפיות בעיתון עם שאלות.

בסוף איכשהו הבנתי משהו, וציירתי את הציור הדיגיטלי הראשון שלי.

הוא היה נורא.

מזל שהיה לי המון זמן להתאמן ולהשתפר, ואחרי כמה ניסיונות התקבלתי לשאטרסטוק.

מאז ועד היום אני מעלה לשם ציורים באופן קבוע, מוצאת אותם מודפסים על מוצרים ומגזינים בכל מיני מדינות והכי חשוב – עובדת מתי שאני רוצה וכמה שאני רוצה, עם זמן לטייל בעולם.

למדתי איך משתמשים בפוטושופ ובאילוסטרייטור, קיבלתי תמריצים להתעמק בתחום האיור הדיגיטלי, לקחתי קורס נהדר במכללה הישראלית לאנימציה וקניתי המון ספרים מעולים.

בנוסף, התחלתי לעצב ולמכור כרטיסי ברכה.

בשלב הבא גיליתי שאני גם יכולה ליצור ספרים ולמכור אותם באמאזון, וכך הוצאתי לאור את חוברת הצביעה המעצימה לבנות ואת חוברת ההפעלות לחוקרים הרפתקנים. בתיקיות שלי כבר מחכים חומרים לספרים הבאים.

אני די בטוחה שבעתיד יהיו לי עוד עבודות מוזרות. אולי עבודות מתוך רשימת התכניות שנאגרות לי בראש ואולי דברים אחרים ולא צפויים.

האם התחמקתי מנבואת הזעם של המבוגרים? שום דבר לא בטוח, אבל אני לא דואגת. הכול יהיה בסדר.

לפחות לתיכון אני כבר לא צריכה לחזור 🙂